גלובליזציה וקיימות

ארגון עסקי יכול להצליח מאוד מבחינה כלכלית, ליצור משרות רבות בשוק העבודה, לתרום ביד נדיבה לאוכלוסיות חלשות. כל זה טוב ויפה, אולי אפילו מעורר השראה, אך אותה חברה ממש יכולה בה בעת גם לנצל עובדים בתחתית שרשרת הייצור בארץ אחרת ולזהם קשות את הסביבה. יד אחת מחבקת בעוד היד השנייה זורעת הרס. לנוכח המשבר הסביבתי והגדלת הפערים החברתיים בעשור האחרון, לא ניתן להתעלם עוד מהשפעותיהן של חברות עסקיות על הסביבה האנושית והפיזית בה הן פועלות.
בצד הרצון לצייר תמונה בצבעים רכים של עולם עסקי המתקדם לעבר תפישה מודעת ואחראית יותר, כדאי גם לשים לב לכמה נורות אזהרה שמספרות סיפור מדאיג, אפילו מדכא. הגלובליזציה הפכה להיות שם קוד לאסון החברתי והסביבתי שמטילים תאגידי ענק על האנושות. רובנו שומעים את ההבטחות על כפר גלובלי, דמוקרטי, שיוויוני ללא גבולות ומתקשים להבין מדוע כל כך הרבה אנשים רואים בגלובליזציה איום חמור על עתידנו.

חבר הכנסת ד”ר דב חנין פרסם לפני כשנה ספר חדש בשם “גלובליזציה” (הוצאת האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון) ובמסגרתו הוא עושה ניסיון חשוב להציג בשפה פשוטה את כל הסיבות המרכזיות להתנגד לתהליך. הנקודה המרכזית היא שבראש ובראשונה מדובר בתופעה כלכלית שצמחה בתוך עולם קפיטליסטי. אין כאן אידיאולוגיה חברתית, גם לא אמונה דתית יוקדת. אפילו לא פוליטיקה. לדברי חנין, הגלובליזציה אמנם עושה שימוש בכל המערכות החברתיות הללו אך הדלק שמניע את מנועיה הוא כסף, הרבה כסף.
הסכנה הגדולה נעוצה בכך שמדובר במערכת בלתי שקופה. קשה מאוד להבין מי מושך בחוטים, מי גוזר את הרווח. לא תמצאו דיקטטור שאפשר להפיל; גם לא פנאט דתי שניתן לרדוף. במקומם תמצאו עורכי דין במשרדים מהוגנים, שרי אוצר שמדברים בשם צמיחה ורווחה, מנהלים בכירים שמרצים בפני אלפים וזוכים לתשואות רמות.

כשלונות הגלובליזציה

מבקרי הגלובליזציה, כותב חנין, טוענים כי שלוש ההבטחות הגדולות שלה הן למעשה צ’ק ללא כיסוי.
הבטחה ראשונה – ביטול הגבולות. “הרעיון של עולם אחד ללא גבולות, שבו אנשים, סחורות או הון יכולים לעבור באופן חופשי, הוא רעיון מושך. הטענות המושמעות כביקורת על הגלובליזציה הן שהרעיון אינו מתממש כך במציאות; שבמציאות הגלובליזציה אינה רק פתיחת גבולות בין המדינות, אלא היא קודם כל יצירת גבולות מסוג חדש, מחסומים חדשים, בפני בני אדם שונים.”
אם תחשבו על המרחב הציבורי בישראל, תראו עד כמה הוגבל חופש התנועה של האזרח הפשוט במרחבי הטבע שהופקע לידיים פרטיות. הכנרת מגודרת מכל עבר, ים המלח מתייבש לנגד עינינו, חופי הים מופקעים לטובת בנייה לעשירים. אלה הביטויים המקומיים הכואבים של השתלטות בעלי האמצעים על הרכוש המשותף לכולנו. ברמה הבינלאומית, הוצאת ויזה לארצות הברית, אלופת הגלובליזציה, הופכת למשימה כמעט בלתי אפשרית.
הבטחה שנייה – שגשוג חברתי. “מאחורי רעיון הגלובליזציה ניצבת הבטחה להתקדמות של האנושות כולה למצב שבו אורח החיים האמריקאי יגיע לכל מקום” כותב חנין. “ואילו מבקרי הגלובליזציה טוענים שבפועל המצב הפוך לחלוטין: אנחנו נמצאים לא בתהליך של התכנסות כלכלית, של צמצום עולמי בפערים כלכליים-חברתיים, אלא דווקא בתהליך של העמקה מהירה של הפערים והמתחים הכלכליים, בקנה מידה עולמי.”
כדי להמחיש עד כמה גדולים הפערים מביא חנין את הדוגמה הבאה: “בארצות הברית, לדוגמה, הפער בין שכר המנכ”לים לשכר העובדים גדל פי חמישה במהלך שנות התשעים. בשנת 2001 היה שכר המנכ”לים הממוצע בארצות הברית גבוה פי 350 משכרו הממוצע של פועל. התוצאה היא שהיום רכושם של 500 האנשים העשירים בעולם עולה על ההכנסה השנתית של המחצית הענייה של האנושות.”
הבטחה שלישית – בשורת השלום העולמי. אחת הכמיהות העמוקות של רובנו היא קץ האלימות והמלחמות. בשנות השישים עשו מזה קריירה לא רעה. לאחר סיום העימות הבין גושי בין ארצות הברית לברית המועצות נדמה היה שאיום המלחמה הגרעינית הוסר והעולם בדרך להפוך למקום רגוע יותר. לכאורה, הקדמה והכלכלה החופשית מאפשרות ליותר ויותר אנשים לחיות חיים טובים ונוחים ואין על מה לצאת למלחמה. “הביקורת טוענת שהגלובליזציה העכשווית היא מערכת המייצרת מעגל של אלימות” כותב חנין. “אי השוויון הגלובלי המעמיק, התסכול המלווה אותו, סגירת אופקים של שינוי חברתי אמיתי כתוצאה מהעברת יותר ויותר כוח לזירה הגלובלית – כל אלה, טוענים המבקרים, הם חממה של טרוריזם; טרוריזם מצדו מוליד דיכוי; הדיכוי מייצר טרור נוסף.”
מובן שלכל הבעיות הללו יש להוסיף את המשבר הסביבתי שנגרם ברובו בגלל רצונם של ארגונים להגדיל רווחים, ללא כל התחשבות במשאבי הסביבה המוגבלים ובנזקי הזיהום הבלתי הפיכים. משבר האקלים וההתחממות הגלובלית ממחישים לנו באופן כואב כמה כוח צברו בידיהם תאגידים ועסקים חובקי עולם. בכוח החלטתה של מועצת המנהלים נמחקים אלפי דונמים של יערות גשם בברזיל; חתימת העט של האיש בקצה הפירמידה יכולה להאיץ את המסתו של קרחון נוסף; ונחלים רבים כל כך הפכו לצינור ניקוז לשפכים מסוכנים בתהליך הייצור של מפעלים שיודעים היטב שזול יותר לזהם מאשר לטהר.
חנין מסכם את סקירת הבטחות השווא של הגלובליזציה בטענה כי למעשה מדובר בתהליך כוחני מאוד של העברה עצומה של עושר וידע אל קבוצה קטנה באופן בלתי נתפש של עשירים וחזקים. הטרגדיה היא שלא פעם אלה אותם אנשים שמספרים לנו עד כמה האג’נדה החברתית והסביבתית קרובה ללבם.

מנצלנות לקיימות

מנהלים שמוכנים להתמודד ברצינות עם הכשלים הבסיסיים שבשיטה הקפיטליסטית מחפשים את האלטרנטיבה השפויה. הפרדיגמה שמקדמים מבקרי הגלובליזציה נקראת “קיימות” (Sustainability). ההגדרה המקובלת למושג היא פיתוח העונה לצורכי הדור הנוכחי שלא על חשבון יכולתם של הדורות הבאים לספק את צורכיהם. לדעתו של חנין זו הגדרה עמומה די הצורך כדי שתאומץ בחום, גם בידי התאגידים הדורסניים ביותר. עדיין, החשיבה המקיימת מציעה כל הזמן דרכי מחשבה ופעולה חלופיות במקום שבו נכשלת המערכת הכלכלית הנוכחית.
היישום המעשי ביותר שהצליח לחדור מתפישת הקיימות אל תוך העולם העסקי הוא מושג האחריות החברתית. ההגדרה המקובלת לאחריות חברתית היא ניהול וקבלת החלטות במפעל העסקי בדרך שתואמת את הציפיות החוקיות, האתיות, המסחריות והציבוריות שיש לקהילה ממנו. ארגון עסקי המגלה אחריות חברתית אמור לדאוג לרווחת עובדיו, להגינות עסקיו, להעדר ניצול ולצמצום משמעותי בנזק הסביבתי שהוא יוצר.
בשנים האחרונות התפתח התחום באופן משמעותי, וארגונים לא מעטים ממנים מנהל אחריות חברתית שאחראי לקדם את הנושא בחברה. מסמך רקע בנושא האחריות החברתית של המגזר העסקי שהכין מרכז המחקר והמידע של הכנסת בשנת 2005 סקר את התפתחות התחום בישראל. “מספר החברות הישראליות המשלבות ביטוי של אחריות חברתית באסטרטגיה העסקית שלהן גדל בשנים האחרונות” קובע המסמך. “עם זאת, נראה כי חברות עסקיות רבות עדיין רואות באחריות החברתית פעילות נפרדת לחלוטין מפעילותן העסקית ואינן מאמצות את ההגדרה הרחבה של מושג זה.”
במילים פחות מנומסות: אחריות חברתית זה משהו שנחמד להציג בחלון הראווה של הארגון, בעוד שבחצר האחורית אפשר להמשיך כרגיל ולא לדפוק חשבון לאף אחד. בתחום הסביבתי קוראים לזה “גרין ווֹש” – מראית עין של פעילות ירוקה שמצטלמת היטב בעיתונים. מכאן ועד פעילות מקיימת הדרך על פי רוב ארוכה מאוד.